1. לפניי תביעה לתשלום פיצויים בהתאם לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות הדרכים התשל"ה- 1975 ולחילופין על פי פקודת הנזיקין ככל שלא יוכר האירוע כתאונת דרכים על פי החוק.
2. התובע יליד 1977, נהג במקצועו, נפגע באירוע מיום 16.4.01. על פי הנטען בכתב התביעה המתוקן, התובע עסק בפריקה מרכב מסחרי מ.ר. 7942217 (להלן: "הרכב") במהלך עבודתו. התובע הגיע ביום האירוע לקניון על מנת למסור סחורה באחת מחנויות הקניון. התובע הגיע עם הרכב לקניון והעמיד את הרכב בחנייה המיועדת לרכב שירות. התובע פתח את הדלת האחורית של הרכב כדי להוציא סחורה כאשר לפתע, על פי טענתו, פרץ מפתחי האוורור משב רוח בעוצמה רבה, הדלת האחורית של הרכב שהייתה פתוחה נהדפה במהירות רבה מעוצמת משב הרוח העז שהכה בה והיא נסגרה על ידו של התובע אשר נמחצה בין הדלת לבין גוף הרכב (להלן: "התאונה").
3. נתבעת 1 היא מבטחת הרכב בזמנים הרלבנטיים ונתבעת על פי עילת חוק הפיצויים לנפגעי תאונות הדרכים. נתבעת 2 הייתה מעבידתו של התובע ומי שהותירה לו את השימוש ברכבה, נתבעת 3 הייתה בעלת המקרקעין או מחזיקת המקרקעין הידועים כקניון השלום או קניון עזריאלי בהם התרחשה התאונה.
4. התובע טוען כי האירוע מהווה תאונת דרכים ועל כן חלה חובה על נתבעת 1 לפצותו. לחילופין מבקש התובע, אם יוחלט כי האירוע אינו מהווה תאונת דרכים על פי החוק, לקבוע כי חלה חובה על נתבעות 2-3 לפצותו בגין נזקיו בשל רשלנותן כפי המפורט בכתב התביעה המתוקן.
5. התובע טוען כי מדובר בתאונת דרכים. לחילופין טוען כי אם קבע כי אין המדובר בתאונת דרכים על פי החוק הרי שיש לחייב הנתבעות בפיצויו בגין נזקיו כתוצאה מהתרשלותן ובין היתר בשל: ביטול המנגנון הפניאומאטי במשאית המונע את טריקת הדלת ומי שקבעה את שיטת פריקת הסחורה ממנה. התובע טוען כי הנתבעת 3 היא בעלת המבנה והחניון, על כל אביזריו ומתקניו לרבות מפוחי מיזוג אוויר ומחובתה לסלק כל מפגע או מכשול אשר עלול להפריע לפריקה בטוחה ולגרום לטריקת דלת משאית בזמן פריקת סחורה.
6. נתבעת 1 מכחישה את עצם קרות התאונה וטוענת שגם אם בית המשפט יקבל את טענות התובע עדיין אין המדובר בתאונת דרכים על פי החוק. הנתבעת מצביעה על העובדה כי התובע פנה לטיפול רפואי לראשונה לאחר יומיים ולמעשה בכל ביקוריו במרפאות לא ציין את מנגנון החבלה. בפעם הראשונה שהתובע ציין את מעורבות הרכב בתאונה הייתה כשנה לאחר האירוע בטופס ההודעה על התאונה שהוגש למל"ל. לתאונה לא היו עדים. בנוסף מצביעה הנתבעת על העובדה כי בתצהיר הנסיבות משנת 2004 לא פורט כי התובע נפגע בעת עליה או ירידה מהרכב ולמעשה אין כלל תיאור היכן עמד התובע ביחס לרכב עת נפגע בתאונה.
7. נתבעות 2-3 סבורות כי דין התביעה להידחות בשל העובדה כי התובע לא הוכיח את התרחשות התאונה ואם תתקבל גרסתו הרי שיש לראות באירוע תאונת דרכים על פי הגדרת החוק. באשר לטענת הרשלנות המופנית כנגדן מציינות הנתבעות כי התובע לא הוכיח את טענותיו כנגדן, לא צרף חוות דעת מומחה מטעמו ועל כן יש לדחות התביעה כנגדן.
8.
הדיון פוצל ועל כן פסק דין זה יעסוק בשאלת סיווג האירוע כתאונת דרכים על פי החוק או ובשאלת הרשלנות ולא יעסוק בסוגיית הנזק. הצדדים הגישו תצהירי עדות ראשית והתקיימה ישיבת הוכחות והוגשו הסיכומים לעניין זה.
נסיבות התאונה:
9.
בהודעה על הפגיעה בעבודה מיום 7.3.02 נכתב כי: "בזמן עבודתי חלוקת סחורה דלת הרכב המסחרי, הדלת האחורית (ארגז) נסגרה על יד שמאל".
בתצהיר הנסיבות שהגיש התובע ביום 6/9/04 נכתב: "..."כאשר פתחתי את הדלת האחורית של הרכב כדי להוציא סחורה, לפתע פרץ מפתחי האוורור משב רוח בעוצמה רבה, הדלת האחורית של הרכב שהייתה פתוחה, נהדפה במהירות רבה מעצמת משב הרוח העז שהכה בה, וכתוצאה מכך נסגרה על ידי הדלת, ויד נמחצה בין הדלת לבין גוף הרכב".
בחקירתו בבית המשפט תיאר התובע את התאונה: כי הגיע לקניון עזריאלי, החנה את הרכב במקום המיועד לפריקת סחורה, פתח את הדלת הימנית של תא המטען של הרכב, אחז בידו השמאלית בדלת השמאלית על מנת להיכנס לתא המטען כי הרכב גבוה, ואז שמע משב רוח חזק והדלת נסגרה על היד. כל האירוע התרחש תוך כדי עלייה לרכב. על מנת לפרוק מתא המטען התובע ציין כי הוא חייב להיכנס לתוך תא המטען, כאשר רגליו על הקרקע הוא אינו יכול להגיע לתא המטען, הסחורה תלויה בתוך תא המטען על קולבים. כאשר הדלת נסגרה רגליו היו בתוך תא המטען. הרכב חנה מול המפוחים כך שלמעשה משב הרוח שיצא מהם אמור היה לפתוח את הדלתות החוצה. התובע טען כי הדלת נפתחה סיבוב מלא ונסגרה חזרה על ידו, באופן כזה שלא נסגרה ברכב.
10 תובע העיד כי עד למועד התאונה עבד כנהג, סבל ומחסנאי במשך ארבע שנים כאשר מידי יום היה מגיע לחנויות ופורק סחורה . עם הרכב הספציפי עבד כשנתיים עובר לאירוע התאונה. התובע מכיר את הפין הקפיצי הקיים בדלת הרכב וציין כי הוא משמש לתפיסה של הדלת, אולם ביום התאונה לא ראה צורך לחבר את הדלת אליו כי היה מדובר ביום שמשי ללא רוחות.
11. לא התרשמתי כי קיימות סתירות של ממש בין עדותו בבית המשפט לבין התצהירים שהגיש התובע. התובע העיד כתשע שנים לאחר קרות האירוע, ואיני סבור כגרסת הנתבעות כי האירוע המתואר על ידו אינו הגיוני. לא סביר בעיניי לבקש מהתובע לזהות בדיוק את מיקום ידו על גבי הדלת זמן רב כל כך לאחר האירוע. חוקר הנתבעות ציין בחקירתו כי לא זכר מי עשה את השחזור הוא או התובע, ציין כי התובע שיתף פעולה עמו השיב על השאלות שנשאל.
12. לאחר בחינת מכלול הראיות אני סבור כי התובע הוכיח במאזן ההסתברות הנדרש כי הגיע עם הרכב לאזור חניית רכבי השירות וזאת במטרה לפרוק סחורה מהרכב לחנויות הקניון, התובע דומם מנוע וירד מתא הנהג. הגיע לדלתות האחוריות של הרכב, פתח את הדלת פתח את הדלת הימנית של תא המטען של הרכב, אחז בידו השמאלית בדלת השמאלית על מנת להיכנס לתא המטען כי הרכב גבוה, ואז לפתע הדלת נסגרה על ידו. האירוע התרחש תוך כדי עלייה לרכב.
האם מדובר בתאונת דרכים?
13. לטענת התובע מדובר בעליה לרכב המהווה שימוש אשר גובר על פעולת הפריקה והטעינה וזאת בהתאם להלכת "אוסם" ויש לראות בעליה זו של הרכב לצורך פריקה תוך כדי עלייה לתא המטען של הרכב. לחילופין טוען התובע כי מדובר בהתנתקות של רכיב מהרכב- של הדלת באמצעות טריקתה.
14. מנגד, טוענת הנתבעת 1 כי עת התובע נפגע לא עסק בשום פעולת לוואי למעט הפריקה. הנתבעת טוענת כי הלכת אוסם חלה מקום בו הירידה מתא המטען הייתה בתום הפריקה ולצורך המשך נהיגה ברכב ועל כן נקבעה כשימוש עצמאי ברכב אשר אינו נשלל מעצם הפריקה והטעינה. אולם במקרה דנן, התובע סיים א נהיגתו ברכב, כיבה את המנוע, נעל את תא הנוסעים ועלה על תא המטען על מנת לבצע פריקה מובהקת אשר בסופה היה בכוונתו להביאה לחנויות הקניון. על כן התובע היה בסיום עליה לתא המטען שאינה שימוש אלא חלק מהליך הפריקה. מדובר אם כן בפעולה שאינה לצורך שימוש תחבורתי לא בתום הנסיעה ולא לפניה אלא חלק אינטגראלי לפריקה ועל כן אין המדובר בשימוש נלווה.
15. הנתבעת 1 טוענת כי המטען של הרכב עצמו מהווה רק זירה ואין בעליה לתא המטען כל ערך תחבורתי. הדרישה לשימוש ברכב והדרישה לשימוש לצורכי תחבורה הן שתי דרישות נפרדות ומצטברות אשר אינן מתקיימות יחד. כמו כן לא מתקיים הקשר הסיבתי בין השימוש התחבורתי לבין התוצאה המזיקה. אשר על כן מבקשת נתבעת 1 לדחות התביעה נגדה.
16. יש לבחון האם התקיימו רכיבי ההגדרה הבסיסית בעניין תאונת דרכים: 1. מאורע, 2. שנגרם עקב. 3. שימוש. 4. ברכב מנועי, 5. למטרות תחבורה ואשר כתוצאה ממנו- 6. נגרם נזק גוף. במקרה דנו קיבלתי את גרסת התובע לפיה התרחש המאורע, אשר במסגרתו נפגע התובע בידו, תוך כדי עלייה לרכב בזמן הפריקה והטעינה. אולם על התובע עדיין להוכיח את קיומה של המטרה התחבורתית על פי ההגדרה כמצטברת, לשאר רכיבי ההגדרה. האם העלייה למשאית נועדה לצורך מטרה תחבורתית?
17. סבורני כי הצדק עם הנתבעת 1 והעלייה לתא המטען של הרכב לא הייתה חלק משרשרת הפעולות אשר נועדה למטרה תחבורתית אלא לאחר סיום הנסיעה ולשם המשך שלב הפריקה והטעינה כחלק ממסגרת עבודתו שלא בזיקה לנסיעה אשר הסתיימה וללא קשר לשימוש ברכב למטרת תחבורה. פגיעתו של התובע לא נעשתה בזיקה לסיכון שיוצר הרכב ככלי תחבורה אלא עקב התממשות סיכון שאינו תעבורתי. השימוש אינו מהווה חלק מ"נסיעה" כי הרי הנסיעה הסתיימה עת ירד התובע מתא הנהג ונעל את הרכב.